"כל הקיץ ביום", סיפור קצר בראדברי ריי, נכתב במקור בשנת 1959 עבור המגזין של פנטזיה מדע בדיוני . זוהי תפיסה עתידנית של החיים על נוגה. למרות שאנו יודעים עכשיו כי ונוס הוא בלתי ראוי למגורים על ידי בני אדם, עבודה זו מתארת מושבה, אם כי אומלל, של "רקטות גברים ונשים" ובני משפחותיהם. על נוגה של ברדבורי, זה גשם באלימות עם כוח הוריקן במשך שבע שנים בכל פעם, והשמש רק פורצת במשך שעתיים צפויות בין הממטרים האלה.
מרגוט עברה לונוס עם הוריה כשהיתה בת ארבע. היא זוכרת את כדור הארץ ואת הימים החמים, שטופת השמש, מילדותה המוקדמת. על ונוס, היא וחברותיה בנות התשע האחרות ממתינות בדאגה לשתי שעות של אור שמש שיהווה את הופעתו הראשונה עבור בעלי הבית של ונוס בשבע שנים. חבריה לכיתה של מרגוט אינם זוכרים במודע את השמש. הם מקנאים באכזריות שמרגוט עושה.
בכיתה שלהם, הילדים שואלים בהתרגשות את המורה על האירוע הקרוב. היא אומרת שהמדענים הבטיחו את שעת הדחייה מהמצבים האיומים שבהם הם חיים. לקראתו, התלמידים שרים שירים, כותבים שירים, ומציירים ציורים של ימי שמש על הקירות.
מרגוט, המופיעה בבירור, נשטפת ונטשה מהיעדר אור השמש, אינה היחידה שמרגשת אותה, אבל היא מושפעת ביותר. מאז שהגיעה אל ונוס, מעולם לא היתה מסוגלת ליהנות מחייה מתחת לאדמה וללא השמש. היא נואשת לחזור לכדור הארץ, או לפחות לראות את השמש קצת.
הילדים הוונציאנים שונאים את מרגוט. הם חושבים שהיא מוזרה. היא סובלת כל כך ממזג האוויר הסוער, שהיא השתוללה למחצה וקטאטונית למחצה. היא מסרבת להתקלח, כי זה יותר מדי כמו צליל הגשם, ולא יכולה להשתתף במשחקים כי היא חסרת תחושה. הילדים מקניטים אותה ואומרים שהשמש לא באה.
ברגעים שלפני השמש, הילדים דוחפים את מרגוט במורד המנהרות לתוך ארון, נועלים את הדלת. הם רואים את השמש ולשכוח את כל מרגוט. כולם יוצאים ומשחקים, נהנים משעתיים עד שהגשם מתחיל לרדת שוב.
עם שובם של הילדים לבית המחתרת, זוכרת אחת הנערות את מרגוט ונפגעת ברגשות אשמה. היא מזכירה לילדים האחרים מה הם עשו. בתחושת אשמה מוחשית, כולם הולכים לארון ומשחררים את שבוייהם.
